בתיה מרגולין

בתיה מרגולין לבית גליק נולדה בתל-אביב ביום י"ט בחשוון תרפ"ז ( 27 באוקטובר 1926).

בשנת 1942, בעת שלמדה בגימנסיה העברית הרצליה בתל-אביב, גייס אותה לאצ"ל משה שחר, בן מחזור לימודיה. טקס ההצטרפות, שנערך בבית הספר "קלישר" בדרום תל-אביב, היה "דרמטי ומרגש", והשאיר עליה רושם רב. גם הפגישות והאימונים שלאחר מכן נערכו בבית הספר "קלישר". עם מפקדיה באותם ימים נמנה אליהו בית-צורי (ז"ל), שעלה אחר כך לגרדום לאחר שבשליחות לח"י התנקש בחייו של הלורד מויין בקהיר.

בתחילה התאמנה בתיה בנשק קל, בעיקר באקדחים,  ופעלה בתחום ההסברה: שוחחה עם אנשים, השתתפה בוויכוחים, הפיצה כרוזים, בין השאר בבתי קולנוע ובמקומות ריכוז אחרים,  ועם בן זוג הדביקה כרוזים על קירות בתי תל-אביב. פעם, בעת שהכניסה כרוזים של האצ"ל לתאי התלמידים בגימנסיה, "תפס" אותה המורה להתעמלות של הגימנסיה, צבי נשרי, ולמזלה הסתפק ב"אזהרה". אחר כך השתייכה בתיה לקבוצת בנות שעליה פיקדה הדסה לוטנברג.

בשנת 1944 סיימה בתיה את לימודיה בגימנסיה הרצליה, והחלה ללמוד בסמינר לוינסקי. בתקופת ה"סיזון" היא נעצרה בעקבות הלשנה. בחצות הלילה באו בלשים לבית הוריה בתל-אביב ולקחוה למרכז הבולשת בדרך יפו-תל-אביב, ומשם העבירוה ל"קישלה" שביפו. הוריה, שלא ידעו על חברותה באצ"ל, שכרו את שירותיו של עו"ד הגלר (ז"ל), והיא שוחררה, אך הוטל עליה מעצר בית, ולפיו היה עליה  להתייצב מדי יום  בתחנת משטרה, למשך שנתיים נוספות.

בתיה הצליחה לסיים את לימודיה בסמינר לוינסקי, אך ב-1947 נעצרה שוב למשך כחודש אחד במחנה לטרון.

אחר כך עברה לבנימינה ובמשך כשנתיים ימים עסקה שם בהוראה. היא זכתה לארח בחדרה (בבית משפחת פיין) שניים מתוך עשרות פורצי כלא עכו והבורחים מהכלא, שהגיעו בסוף הלילה  לנחלת-ז'בוטינסקי. אלא שעד עתה היא אינה יודעת מי היו אותם שניים...

עם קום המדינה התגייסה בתיה לצה"ל, אך בשל מחסור בכוחות הוראה שוחררה חיש מהר והוצבה בהוראה. אכן, שלושים וחמש שנים  היא עסקה בהוראה, והיא גאה בדור התלמידים שהעמידה. במקביל למדה באוניברסיטה העברית בירושלים והיא בעלת תואר B.A.  בהיסטוריה של עם ישראל ובתולדות האמנות, מקצועות שגם אותם לימדה.

בשנת 1949 נישאה בתיה לשמעון מרגולין, ולבני הזוג שני בנים ושלושה נכדים. בני הזוג גרים בתל-אביב.